בראשית המאה העשרים, תחת הכיבוש הצבאי הבריטי של פלסטין, החלו מנהלים קולוניאליים לסווג באופן רחב את הפלסטינים כ“ערבים”, תוך הצבתם בניגוד מכוון ל“יהודים”. זהות כפויה זו חיברה את פלסטין לזהות ערבית והציבה את המתיישבים האירופיים הנכנסים כיהודים, ובכך קיפלה את השושלות השבטיות והילידיות למבנה קולוניאלי יחיד. הניגוד הזה התחזק מאוחר יותר באמצעות מדינות־חסות בריטיות במפרץ הפרסי, והוא ממשיך עד היום דרך משטרי מועצת שיתוף הפעולה של המפרץ, השיח הדיפלומטי המערבי, והנרטיב הציוני של מדינת ישראל. מדינות המפרץ ממחזרות את הנרטיב הישמעאלי־ערבי ומציגות את הפלסטינים כחברים צעירים בתוך “אומה ערבית” אחת, ממשלות המערב מהדהדות את אותו מסגור, ומדינת ישראל משתמשת בו כדי לתייג בדואים ילידיים בנגב, בבקעת הירדן וב“גדה המערבית” כ“ערבים נוודים”, כאילו מולדתם “האמיתית” נמצאת בחצי האי ערב. מן המקור הקולוניאלי ועד למחזורו העכשווי, סיווג־שווא זה ממשיך למחוק זהות ילידית בארץ הקודש ולשלול מהפלסטינים הכרה כעם ילידי של הארץ שבה חיו במשך יותר מחמשת אלפים שנה.
באגיס חסאנת אבו מועיליק
פורסם בתאריך 27 נוב׳ 2025
