תמונה של כפר תל א־צאפי – פלסטין: מראה כללי.
המקור: “פלסטין בזיכרון”
הקדמה
מאמר זה הוא חלק ממחקר רחב יותר שכותרתו „תולדות פלסטין והאזור” מאת המהנדס והחוקר עבד אל־חאפז יוסף נופל, יליד אזור הרי חברון – תל א־צאפי, ומצאצאי שבט הבראהמיה הפלסטיני. המחקר השלם עוסק בתולדות פלסטין, שנותרו מעורפלות במובנים רבים במהלך מאה וחמישים השנים האחרונות, החל מן השורשים הכנעניים שלה, דרך שלבים שונים שכללו את הפלישה/הנוכחות היהודית (ישראלית), האסלאמית (איובית, ממלוכית ועות’מאנית) והנוצרית (הפרנקים/האפרנג’), וכן את עמי הים, היוונים, הרומאים והפרסים – ועד התקופה הבריטית–ישראלית בעת החדשה.
המחקר מתעד מה שמקורות רבים מאשרים: כי גלים של כנענים שישבו בפלסטין המשיכו לנדוד מתוך תעייה ותנועה, והתיישבו באי כרתים בראשית ההיסטוריה; אולם עקב לחצים כגון עימות עם החיתים והתנועות ההודו–אירופיות הרחבות יותר, שבו בסופו של דבר אל מולדתם פלסטין, כשהם נושאים עמם את השם „שבט פלסטין”. הם נטמעו באופן טבעי בחברה הכנענית, ובכך חיזקו את רציפות הארץ ומלאותה בבניה.
במסגרת גאוגרפיה היסטורית זו, ראוי לציין כי האזור המרכזי של שבטנו אנו, שבט אבימלך (חַסַנַאת אבו־מעילק – حَسَنات أَبُومُعَيليْق), הוא עמק גרר (ממלכת גרר), אשר גבל במישור אגנאדין (ממלכת אגנאדין) מדרום. שלוחה של שבט אבימלך ישבה גם בתוך תחום שבט הבראהמיה בדיר אל־ד’באן, אחת מן העיירות הסמוכות לתל א־צאפי, מרכז חיי שבט הבראהמיה. כך מתבסס מיקומו של שבט אבימלך בתוך אותו מרחב תרבותי ומרחבי שתיאר נופל, והדבר מדגיש את הקשר ההדדי בין שבטים פלסטיניים ילידיים ברחבי גרר, הרי חברון, מישור אגנאדין וירושלים (שָלֵם). למידע נוסף על שבט אבימלך ומשפחותיו: https://abimelech.org/about/families
לצרכי סקירה זו נכלל כאן רק החלק על שבט הבראהמיה, שבו עושה המחבר שימוש כפתח להבנת תולדות פלסטין. הדגשה זו מציגה את תפקיד השבט כחוט חי המשתרע לאורך 6,000–8,000 שנה של רציפות ילידית בפלסטין.
המחבר ממסגר את תולדות פלסטין כקשות לחדירה באופן ייחודי, משום שהארץ מצויה במפגש היבשות ובנקודת החיתוך של דת, פוליטיקה, כלכלה וציוויליזציה. לאדמה אופי אנושי וגאוגרפי מובחן שהטביע את חותמו על כל מי שפסע בה; ומשום שהייתה מוקד תשוקה לרבים, נשמעו הדיה של ההיסטוריה שלה, לטובה או לרעה, ברחבי העולם פעם אחר פעם. רגישות ומורכבות אלו הופכות את המחקר למפרך, שכן שכבות של תקופות, תביעות ושאיפות נערמו והסירו את הבהירות, והותירו את השדה ההיסטורי פגיע לעיוות.
בדוחהו את מוקשי ההיסטוריוגרפיה המורשת, ואת כבלי הספרים העתיקים ומסירת הסיפורים העלולה ללכוד את הקורא בהשגיאות של ההיסטוריונים הקודמים, בוחר המחבר שער אמיתי וטבעי: שבטו שלו, הבראהמיה. הוא מציגם כעם טוב ופשוט שאהבתו והיקשרותו לארץ הולכות וגוברות שעה אחר שעה ודור אחר דור, באופן המאשר כי הם בעלי הארץ המקוריים. מודגשת רגע מכריע: קבלת עומר אבן אל־ח’טאב על ידי בני הבראהמיה לאחר קרב אגנאדין והכרזתם על האסלאם; מכאן הוא נכנס אל „עומק הגוף הפלסטיני” דרך מציאות נצפית, אמת, שייכות ועובדות מוצקות, ולא באמצעות נרטיבים מופשטים או משניים.
העמדת המחקר על נוכחותו הרציפה של השבט מאפשרת תיקון היסטוריות מעוותות או חסרות, ולהגן על הדורות הנוכחיים והחוקרים מפני עטים שנשענו על אסראאיליאת, רגשנות, השאלה הדדית או סיפורים מטעים הקוטעים את הסיפור המודרני משורשיו העתיקים. לטענת המחבר, תולדות פלסטין סבלו עוול והזנחה אפילו מצד חלק מבניה, שכן רבים התמקדו באירועים מודרניים בלי לקשרם לשורשים המקנים להם משמעות. על כן מתחייב חלק זה להתחיל מההתחלה וללכת בדרך הישר, והוא נחתם בקריאה מוסרית: קראו בנחת, בתבונה ובהבנת הממדים, והתייחסו למחקר זה כאל עבודת קודש שבה מתקרבים אל האל, ונכנסים אליה ביראת־כבוד ובנחישות להשיב את הבהירות לחזון שניטשטש דורות רבים.
מקורות שבט הברהמן
שבט הבראהמיה (מקורותיו וענפיו) הוא מן השבטים הגדולים ומן הערבים הקדומים, היושב מאז ימי־קדם באזור הרי חברון המערביים ומתפשט במספר אזורים.
מרכז השבט הוא בעיירה תל א־צאפי, השוכנת כ־30 קילומטרים צפון־מערבית לחברון, המשקיפה על מישור אגנאדין (מקום הקרב המפורסם בשנת 634 לספירה). העיירה מצויה בלב אזור שסביבו מרוכזים הכפרים והעיירות: בית ג’ברין, כדנה, רענה, ברקוסיה, ד’כרין, נע’לין, תל אל־טרמס, צמיל, ג’סיר, אל־סואפיר, אל־קסטינה, אל־מסמיה, א־תינה, אד’נאבה, מגלס, אל־בורייג’, זכּריא, בית נתיף, עג’ור ודיר אל־ד’באן (שבט חסנאת אבו־מעילק) ואחרים, רבים הם.
כל אלה היו חלק מממלכת אגנאדין (קיימת מחלוקת על מקור השם, אולם מסתבר שהיה רווח עוד לפני תקופות השלטון הרומי והכיבוש האסלאמי (3); זהו שם שנתנו לו תושבי האזור מן הערבים הקדומים, והוא המשיך להישמע גם בימי הרומאים). בראש הממלכה עמד תדארק, אחיו של הרקליוס, ומפקדו ארטבון הרומי, טרם הכיבוש האסלאמי; והיא הייתה כפופה לבישופות בית ג’ברין (הפרובינקיה הרומית הגדולה ביותר בפלסטין באותה עת), שכללה את אזור עזה. סדר זה נמשך בתקופת השלטון הרומי ועד ימי הכיבוש האסלאמי (3).
עיירת תל א־צאפי פונה מזרחה אל כמה מכפרי הגדה המערבית, כגון סוריף, בית אומר, בית אולה ואחרים, ומערבה אל המישור החופי הפלסטיני (ובימינו ניתן לצפות מן המקום באניות בנמל אשדוד ואף לראות את שרידי מצודת אשקלון, המשויכת לאזור עזה). מיקומה מרכזי ביחס לחברון, ירושלים, רמלה ועזה, ועל כן הקנה לאזור ולתושביו, מן שבט הבראהמיה ואחרים, חשיבות אסטרטגית לאורך התקופות; הייתה זו מצודה ותחנה לכובשים ולצבאות חולפים. (מכאן שהדיון בשבט הבראהמיה ובעיירת תל א־צאפי מהווה פתח הולם להבנת תולדות פלסטין והאזור.)
השורשים הכנעניים
כפי שנתברר, מקורות שבט הבראהמיה הם בשבטי הכנענים (1), שהתיישבו באזור 6,000 עד 8,000 שנים לפני הספירה. יש היסטוריונים האומרים שהתקופה קדומה אף יותר; ולגבי מה שהיה לפני כן, מי ישב באזור, הידיעה נתונה בידי ריבון העולמים.
עיירתם תל א־צאפי נוסדה בידי הכנענים (1) בראשית הימצאותם באזור. בין שמותיה: לבנא (כפי שהוזכר במקורות רבים); וכן ג’ית וסאפיתא (כך הופיעה במפת מידבא); ובימי הפרנקים, „בלאנש גארד” (השומר/התל הלבן). ייתכן ששמותיה לקוחים משכבות הסלע הלבן המעטרות את מדרון התל מרוב צדדיו; ונראה כי השם „תל א־צאפי” צמח מצירוף אותם שמות. התל נחשב אחת ממצודותיהם הכנעניות, בשל מיקומו האסטרטגי המשקיף על החוף הפלסטיני ועל הים התיכון. הכנענים השתמשו במצודה זו כעמדה קדמית בקצה מערב הרי חברון, כקו הגנה לאזוריהם בהרי חברון, יריחו וירושלים (אלו ראשית התיישבותם; היסטוריונים כינו זאת „פלסטין הראשונה”; מכאן החל ההיסטוריה לכתוב את עצמו והציוויליזציה האנושית להקרין אל כל קצווי תבל), כדי להדוף את עמי הים שהחלו להגיע לחוף הפלסטיני מן הים באותם ימים. בהמשך, כך נאמר במקורות, נבנתה מצודת סעיר בכפר סעיר של היום להגנת עמדותיהם ממזרח, ואחר כך נבנו מצודות רבות לאורך הרי פלסטין, ראיה לכך שתרבותם הייתה הגנתית ולא התקפית; כך היו מוסריהם של בני הארץ הקדושה בכל הזמנים.
רצף השבט לאורך ההיסטוריה
לפיכך, הכנענים (1), אבות שבט הבראהמיה, הם העם הראשון שההיסטוריה ידעה שישב בפלסטין, והם היו קיימים עוד לפני בוא שלוחות בני־דודיהם לַחְ’ם וגֻ’ד’אם (2); ונוכחותם לא נגרעה במולדתם גם לאחר בואם של שבטי קייס וימן, לפני או אחרי הכיבוש האסלאמי (3), או לאחר הסדרים שנקבעו בתקופות האיוּבית, הממלוכית (4) והעות’מאנית. בני הבראהמיה ותושבי תל א־צאפי תרמו אחר כך לייסוד חארת א־שיח’ (5) סמוך לעיר חברון.
אכן, לתל א־צאפי, לשבט הבראהמיה ולאזור הסובב היה מעמד רב בכל שלבי ההיסטוריה, even לפני הופעת הדתות ולפני האסלאם, והמצב הזה נמשך למרות חילופי האומות עד ראשית המאה העשרים, עת נכנסו הכוחות הבריטיים (6) לפלסטין (והחלה התקופה הבריטית–ישראלית (6)) וארעה טרגדיית ביטול הח’ליפות.
לפיכך, שבט הבראהמיה, מקורותיו וענפיו, שייך לעם הראשון שישב בארץ זו (בני כנען). הם איכרי הארץ הפלסטינית ותושביה המקוריים דוברי הערבית; מצאצאי השבטים הפגאניים, שהיו קיימים קודם להתגלות שלוש הדתות השמימיות, קודם למה שמכונה הפלישה היהודית, ולפני הספירה; ורגליהם נשארו נטועות בקרקע זו מאז אותם זמנים עתיקים.
קבלת האסלאם
שבט אל־בראהמיה וענפיו נמנים עם הראשונים שישבו בארץ זו (בני כנען). הם היו עובדי האדמה של הארץ הפלסטינית ותושביה המקוריים דוברי הכנענית. הם מצאצאי השבטים האליליים, ונוכחותם קדמה להופעת שלוש הדתות השמימיות, למה שמכונה הפלישה היהודית, ולפני הולדת ישו. רגליהם נותרו נטועות באדמה זו מאז אותם זמנים קדומים.
מאז שאומות הסביבה, ובהן הרומאים, אימצו את הדת הנוצרית—ועד שבא הכיבוש האסלאמי (3) שהחל משנת 632 לספירה ושחרר אותם משלטון הרומאים—נכנסו כולם לדת האסלאם. אזור אֲג'נָדֵין, ובכללו תל א־סאפי עם תושביו באותה עת ואל־בראהמיה עם ענפיהם, זכה לכבוד להיות האזור הראשון שאליו נכנס הכיבוש האסלאמי בבלד א־שאם, או מחוץ לאזור החיג'אז. שבט אל־בראהמיה ובני דודיהם שקיבלו את האסלאם היו נקודת המוצא להטפה האסלאמית בקרב השבטים האחרים באותם אזורים.
כדאי לציין כי אף לפני כמאה שנה נשים משבט אל־בראהמיה לבשו בגדים כפריים רקומים, ובהם התגאו ברקימת דמותו של האל דאג'אן, אחד מאלי הכנענים, על חזיהן (1), מתוך גאווה בהשתייכותן לשורשים כנעניים (1) (ולדברים אלה קיימות ראיות).
ענפי שבט בראהמיה
האזור, לרבות מצודת תל א־סאפי ופלסטין בכלל, היה נתון לאורך ההיסטוריה לפשיטות ולנסיגות, לנטילה ולהחזרה; האוכלוסייה נחשפה לעקירה, לטבחים, לאימים ולסכסוכים. במהלך הדורות תרם הדבר להתפשטותם של כמה מענפי אל־בראהמיה באזורים רבים, כגון מחוז ירושלים, רמאללה וחלחול, ובייחוד במקומות כמו תורמוס עיא, ברהאם, עורורה ואחרים. קהילות אלו התפשטו גם לאזורים כמו שכם, חיפה וחלקים מיפו, ובכלל זה כפר עאנה והספיריה, ושם נודעו בשמות כגון אל־שראיעה, ערורי, אל־בו ואחרים.
קיימים גם ענפים ברפובליקה הערבית של מצרים; חלקם מתגוררים במחוז א־שרקייה, שם מרוכזת נוכחותם במרכז אוולאד סקר. ראוי לציין כי אל־קאסם אל־ג’ונaydi (אבי שבט אל־קוואסמה) התגורר הוא או כמה מבניו בתל א־צאפי (לאחר שבאו אבותיו מעיראק סמוך לשנת 300 להג’רה). לאחר מסעי הצלב (אחרי 1099), עברו כמה מצאצאיו עם השיח’ עלי אל־בַכַּּאא’ (5), שישב בתל א־צאפי, ולימים ליווה את א־זאהר בייברס והשתתף עמו במיגור הצלבנים בקרב האחרון באזור ארסוף שעל החוף (1265). הם עברו אל אזור חברון ויסדו שכונה בשולי העיר בשם חארת א־שיח’ (5). רבים מצאצאיהם נותרו בתל א־צאפי ובכפר ברקוסיה הסמוך, ומהווים כיום אחוז ניכר מתושבי שני היישובים. להם גם בני־דודים מצאצאי אל־ג’וניד המתגוררים באזור הרי עג’לון (אל־מומני) וכן באזור שכם (אל־ג’וניד).
שבט הבראהמיה חולק היסטוריה ארוכה עם שבטים בתל א־צאפי דוגמת משפחת אבו־עפיפה ואחרים. משפחות נוספות התיישבו באזור בתקופות קרובות, כגון אל־עזה ואחרות. נתח גדול מן המשפחות, שמוצאן מצרי או אחר, נהרו לאזור לפרנסה או כחלק מן המסעות הצבאיים, ובייחוד מסעות צלאח א־דין, הממלוכים (4) או אבראהים פאשא. משפחות אלה זכו לאירוח, כבוד ושיכון טוב מבני שבט הבראהמיה, תושבי הארץ המקוריים, ומכאן זכה השבט להערכה וכבוד מכלל האוכלוסייה; וכל משפחות המקום היו מרקם אחד של אהבה, הרמוניה, שיתוף ונאמנות, כמו שבט אחד.
יש משפחות באזור חברון שלהן קשרי שארות וקרבה היסטוריים עם שבט הבראהמיה ותושבי תל א־צאפי, כגון אבו־שח’ידם, אל־ג’ונידי, אל־קוואסמה, אבו־זינה, א־זוג’יר ורבות מכפרי בית אולה, סוריף, דורא, א־זאהריה וחלחול.
במשך ההיסטוריה התמקדו בני הבראהמיה בעבודת האדמה, מתוך אהבתם וחיבורם לארץ, והגנו עליה בלי לאות. עיירתם הייתה מצודה חשובה לפני האסלאם ואחריו, ובימי נסיגותיו והתקדמותו של צלאח א־דין בין מצודת אשקלון (לפני קרב חיטין); ואף הייתה מושבו של המלך הפרנקי פולק.
הנכבה והפזורה
על אף זאת, רוב בני הבראהמיה, מקורותיהם וענפיהם, עמדו איתן על אדמתם עד שבאה הפלישה הישראלית–בריטית (6), והאזור עוצב מחדש על פי הסכמי סייקס–פיקו החד־צדדיים (1916).
הפעם הייתה המתקפה גדולה וחזקה מכדי שהאזור יוכל לשאתה, דבר שהוביל להגירה כפויה ולעקירה, במה שמכונה הנכבה (1948). בני הבראהמיה, בני העיירה ותושבי הכפרים הסמוכים נלחמו בעוז להגנת מולדתם. בקרב האחרון של העיירה נפלו חללים מן הבראהמיה, מן העיירה ומן הכפרים הסמוכים, בראשם מחמוד חסן נופל, אחיו עבד אל־חאפז ועבד אל־מניעם, ובנם יעאש. עדי ראייה מספרים כי השהיד מחמוד חסן הרג יותר מעשרה חיילים יהודים בקרב זה בלבד. נפילת תל א־צאפי בשנת 1948 החלישה מטבע הדברים את מורל תושבי האזור, והביאה לנפילת עשרות כפרים לאחר מכן, בשל מיקומה האסטרטגי של העיירה. לפיכך, העקירה מתל א־צאפי ומהכפרים הסמוכים הייתה תולדה של קרבות צבאיים. לא בכך תם העניין: רוב פלסטין נפלה ב־1948, והיתר נפל, יחד עם שטחים נרחבים מארצות הערבים והמוסלמים, בשנת 1967; לאחר מכן נקלע העולם הערבי והאסלאמי למלכודת, בירות נפלו בזו אחר זו ונוצרו התפוררות ופיצול מדינות. אנו מתפללים שאללה יצילנו מרעות העתיד.
לאחר 1948 התפשטו בני הבראהמיה בערים, בכפרים ובמחנות שני עברי הירדן; חלק מן המשפחות פנו לרצועת עזה, והיתר נפוצו ברחבי הפזורה.
מבין ענפי שבט הבראהמיה הידועים כיום (בתוך תל א־צאפי): נופל, א־שיח’ סלמאן, עאיש, אבו אל־חאג’, מַע’נֶם, אסמראן, א־דוח’, אל־ג’מַל, אל־מַע’רי, בַּחְר ואחרים. לאחר העקירה דאגו בני הבראהמיה, ככל העם הפלסטיני, לחינוך ולעיסוק במקצועות ובמסחר, והותירו חותם של טוב בכל מקום שהגיעו אליו.
רבים מצעירי הבראהמיה נטלו חלק במהפכה הפלסטינית ובמפלגות הערביות; אחדים הצטרפו לתנועות האסלאמיות. התפרסם השיח’ יוסף עבד אל־חאפז נופל, מן מייסדי ומנסחי תנועת האחים המוסלמים בפלסטין מאז שנות הארבעים, שנפטר בעיר חברון בשנת 1999.
במהלך קרבות המהפכה הפלסטינית מתחילת שנות השישים ועד הפלישה הישראלית ללבנון (1982), נפלו מספר מבני הבראהמיה בין שהידים ופצועים, בראשם פחד אברהים מחמוד נופל, שנפל במלחמה.
הקריאה הרוחנית והסיום
מאחר שכל הכנענים (1), וכן ענפיהם מן שבט הבראהמיה ויתר תושבי פלסטין לאורך ההיסטוריה, שמרו על פלסטין, ארץ הקודש הזאת, ולא ביקשו להתרחב מחוצה לה או להקים אימפריות, אלא העדיפו להישאר בה כדי לשומרה ולהיערך לקבלת נביאים ושליחים ומסרים, ומשום שנשאו לשם כך לאורך הדורות קרבות הלוך ושוב, וארצם פלסטין הייתה חשופה יותר מכל ארץ אחרת לכיבוש, להרס ולעוול במהלך ההיסטוריה, על כן, יש לפנות אל העולם כולו, ובמיוחד אל העולם הערבי והאסלאמי, כדי להחזיר לאנשים אלה את זכויותיהם ולגמול להם, באמצעות עבודת השחרור של ארצם (בדרך הכובשים, עומר שבא מן החג’אז; צלאח א־דין שבא מצפון עיראק; הסולטאן קוטוז שבא מח’וארזם; א־זאהר בייברס שבא מקזחסטן), והשבתם למולדתם, כדי שישובו לשמרה כארץ קדושה ומבורכת וכאואזיס של שלום לעולם האסלאמי ולאנושות. קריאה זו היא למעשה אחד הטעמים לכתיבת מחקר זה ונספחיו, ואני קורא לכל לקרוא ולהבין.
בין אם האומה תחליט על כך ובין אם לאו, אנו פונים אל אללה שימהר את הבטחתו האמיתית (פירוט בסורת אל־אסרא, הבטחת אללה אשר לא תופר), ויסלח לנו על קוצר ידנו בענייננו, ויתקן את מצב עמנו ואומתנו, ויוליכם בדרך הישר ובהבנה נכונה של המצב; ושיחשבנו מן הסבלנים (סבלנות על הציות, סבלנות מול העבירה, וסבלנות בעת האסון) ומן השַּׁוְקְרִים, ושנהיה חלק מן ההבטחה האמיתית ומצבאו האלוהי, ושתתקל השיבה למולדת, כדי שעמנו ואומתנו ישובו להקים את חוק אללה על הארץ הקדושה הזאת ולשמרה.
הערות
ייתכן שבימינו שם שבט הבראהמיה ושמות של שבטים רבים נוספים אינם רווחים ומוכרים לחלק גדול מדור הצעירים, שכן רוב הענפים והמשפחות נקראים על שם אבותיהם.
חוקרים רבים, ואף פשוטי־עם, שוגים כשמייחסים את שמו של כפר או עיר לרומאים או ליוונים או לעמים אחרים שעברו בפלסטין לאורך ההיסטוריה; זוהי שגיאה רווחת, כי עמים אלה הגיעו לפלסטין כאשר הייתה שוקקת בתושביה הערבים, בכפריה ובתרבותה, ותמיד הפרויקט הכנעני מצא את מקומו בדיוק על אדמה זו.
אנו מקבלים בברכה כל תוספת, הערה, תיקון או מידע אחר. אמת הדבר שאין ביכולתנו להקיף הכול, ואיננו טוענים לשלמות. בילינו שנים ארוכות בחקירת העובדות, בחיפוש ראיות, בביקור באזורים הנזכרים, בלימוד תנאיהם הטופוגרפיים והדמוגרפיים, עתיקותיהם ובתי־הקברות הפזורים בהם, ובחקר מנהגי תושביהם ולשונותיהם, עד אשר הגענו למה שהגענו. אנו מקווים שמחקר זה יהיה קל ונעים לקריאה; השתדלנו להבהיר את המכנים המשותפים בדברי ההיסטוריונים. מכאן אנו קוראים לכול להעמקה נוספת; ואם נמצא הבדל, אין זה אלא יוזמה ודעה.
האמור במחקר זה אינו אלא מעט מן המרובה, כדי להעניק לדור הצעיר, שלמרבה הצער, למרות כבודנו לו, חונך על תוכניות ושיטות שהוטלו עלינו מן המערב ותלמידיו, ועל מוצרים מזוניים בעלי מתכונים זרים, את המידע ההיסטורי הזה, נוסף על אמונתו ופטריוטיותו; כדי שיוכל לעצב מחדש את עצמו ואת חברתנו, כצעד יסודי לארגון מצבה של האומה ולניקוי האומה משיירי סייקס–פיקו, ולהשיב את האומה האחת, על בסיס אמונתה, מקורותיה ושורשיה העמוקים. העבר הוא אבי ההווה וסב העתיד; והנביא, עליו השלום, התפאר תמיד במוצאו ובייחוסו.
אני קורא לכל היחידים, המוסדות, האיגודים המקצועיים על כל מחלקותיהם, מרכזי המחקר, ולכל מי שבידיו יכולות מדעיות או חומריות, להשקיע מאמץ בנושאים הללו כדי להסיר את הערפל ולהעניק לצעירים מידע נכון, ולעבוד להצלתם מן הזיהום האינטלקטואלי המטעה והמניפולטיבי שבמלכודתו היינו שבויים כולנו במאה השנים האחרונות, כדי שלא יהיו לקרבן לחלק מן ההיסטוריונים הערבים והמוסלמים ולארגונים חשודים אחרים ולאחרים שהידרדרו למעגלי זיוף, עיוות והוצאת דיבה, וניסו לשטוף את מוחם של הצעירים בדרך זו או אחרת, כשהם מסתתרים מאחורי תארים אקדמיים ותארים אוניברסיטאיים (תוך שאנו מכבדים את המדע ואת המדענים), והם שקבעו את תוכניות הלימודים לאוניברסיטאות ולבתי הספר, והתמידו בהפרדת המדע מן הספרות והחינוך מן התרבות, דבר שהוביל לאסון. אני קורא לנוער בעלי התמחות מדעית כגון רפואה, הנדסה, מחשבים וכל שאר המדעים, לתת לתולדות ולספרות את חלקם הראוי, ולא לחיות כשבויים של מקצועותיהם ושל הישגיהם, גם אם יהיה זה באמצעות פעילויות חוץ־לימודיות בערבים או התעניינות בנושאים כתחביב, ואני מזכיר להם את פסוקי הקוראן: “ספר את הסיפורים כדי שאולי יתבוננו”; “ולכל אחד אנו מספרים לך מן בשורות השליחים”; “אנו מספרים לך את מיטב הסיפורים”; ושיעשו שתרבותם תלך יד ביד עם הידע שלהם. אני מזכיר לנוער את התקופות האסלאמיות הקודמות, שבהן כל בעלי המקצועות היו גם פוסקים, היסטוריונים, חוקרי חדית', מוזיקאים, והיו שמות מפורסמים, ואני מזכיר להם גם שישראל והציונות שיחקו בקלפי ההיסטוריה והדת, ואילו אנחנו, בני ההיסטוריה הנכונה והדת האמיתית, הזנחנו שני תחומים אלה; ומכאן אבדו פלסטין והאזור.
אני מפציר בצעירים להשתמש בהזדמנות של האינטרנט, ריבוי הספרים, העיתונות וערוצי הלוויין הרבים, יתרונות הזמן הזה, ולהפיק מכל אלה איסוף מידע, מיון ופרסום לתועלת. המערכת העולמית הנוכחית מנסה ופועלת במרץ לזרוע שיבוש בארצנו ולבסס את שנאמר בסעיף 5; כדי שדור זה יהיה קרבן להתכנסות ולבדלנות, שבויים למקצועותיהם, ותוצאת הדבר מעמדות, התפרקות האומה והיותה פרוצה כמצבה בימינו, טרף קל לאחרים (אפילו פרויקטי הדיור תוכננו כדי לשרת שיבוש זה). כך אירע במשך מאה השנים האחרונות. הערה: לפיכך, אוניברסיטאות נו ומכללותינו, שמספריהן תפחו לממדים דמיוניים, לא עקבו אחר ההתפתחות העולמית ולא הצליחו לחולל שינוי ופיתוח נדרשים; האוניברסיטאות הציבוריות מוחזקות בידי מגזרים מסוימים ללא קשר לרמתם, והאוניברסיטאות הפרטיות אינן אלא חברות מסחריות, ומכאן צעירים מסיימים כאילו לא סיימו. אנו מפצירים בכל הצעירים, בלא קשר לרמת לימודיהם, לבנות מחדש את עצמם, את שכלם ואת תרבותם במאמץ אישי, ולחבר את המדע עם תרבות וספרות כדי שהאישיות תהיה שלמה; ושיהיו מן בעלי הקוראן; ובחדית’ הנביא: „חַ’ירֻכֻּם מַן תַעַלַּםַ אל־קוראן וַעַלַּמַהוּ” („הטוב מכם הוא מי שלמד את הקוראן ולימדו”).
אנו מבקשים להבהיר כי התרבות בכללה, והמידע ההיסטורי בפרט, הם מקור השראה לצעירים; התרבות היא שאיחדה תמיד את האומה והסירה מחיצות בין כל שכבותיה. על האינטלקטואל לשאול עד כמה הוא קשור למולדתו, האם רק חומרית, רגשית או לאומית? והאם התעלה מעל זאת אל קשר אמוני למולדת? זהו הנדרש. כאשר יצא אדוננו מוחמד עליו השלום מן מכה מהגר, פנה אליה ואמר: „אַתְּ אהובה עליי מכל מקומות הארץ”. ומה יפה ונעלה מזה, שאנחנו הפלסטינים, הערבים והמוסלמים, נהיה קשורים למולדת הפלסטינית ברגש ובאמונה.
אני קורא לכל בני השבטים שמוצאם כנעני ולכל מי שישב בפלסטין באותם זמנים, לחקור בעניינים אלה, לאמת מידע רב ולפרסמו, כדי לתרום לאישור זהותם של בני הארץ המקוריים. אנו מציעים להקים אתר ייעודי לנושא זה, אודות תולדות פלסטין, שבטיה, שלבי כיבושה וזכות הח’ליפות האסלאמית בשמירתה, למען הדורות הנוכחיים והבאים כהוכחת מצב כי ארץ זו ערבית ואסלאמית.
התעניינותנו במקור ובייחוס ובחיפוש שורשינו היא דרישה לגיטימית; אין בכך כדי לגרוע מערך הדת או האמונה, אלא להשלימם. הערביות והאסלאם הם תאומים; וכאשר החל צלאח א־דין במסעו קרא קריאתו המפורסמת: „טוב למות, הו ערבים”; ועומר אבן אל־ח’טאב אמר לפניו: „אנחנו עם שהאל האדירנו באסלאם; אם נבקש עוז בשאינו הוא, ישפילנו האל.”
הצגה זו על שבט הבראהמיה ועיירת תל א־צאפי, שהיא פתח טוב להבנת תולדות פלסטין והאזור, איננה דיבור של מצב רוח או הזדהות מפלגתית או משוא פנים לקבוצה כלשהי, ולא התפארות בצד מסוים; אלא תמצית של ניסיונות, מידע, מחקרים, מפגשים, ביקורים ועבודת שטח. הדבר נלקח מזווית היסטורית ונייטרלית; קיצרנו עניינים רבים בביטויים תמציתיים או ברמזים סימבוליים כדי שהקורא יקבל תמונה כללית; ואנו פותחים את השער בפני מי שמבקש להעמיק.
כל מי שקורא מחקר זה, יתייחס אליו כאילו הוא קורא את תולדות עירו ושבטו; הנושא כללי, מקיף ומשתלב בכל ההיבטים ההיסטוריים; והוא צעד טוב להבנת מצבה של הסוגיה הפלסטינית, ומעניק רמזים על תולדותיה ותולדות האזור.
מאת עבד אל־חאפז יוסף נופל, אזור הרי חברון – פלסטין.
פורסם לראשונה ב־20 בפברואר 2011 באתר „פלסטין בזיכרון”.
